עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

היי ( :
אני כותבת סיפורים , אז הסיפור שאני מפרסמת כאן עכשיו זה 'חיי ערפדה' . רק רציתי להגיד כמה דברים -
1.אומרים *ערפדה* ולא ערפדית!
2. ערפדים לא קיימים. זה רק סיפורים!
3.לערפדים אין שום קשר לעטלפים. לשניהם יש ניבים, ושניהם לא נחשפים הרבה לאור השמש. אז מה ?!
4.ערפדים *לא* ישנים. תקראו דמדומים ויומני הערפד, ואז תבינו. זה שיש לחלק מהערפדים מיטה בחדר זה רק בשביל לנוח קצת.
5. אל תאמינו למה שכתוב בויקיפדיה, כי אחרי הכל *ערפדים לא קיימים!* הכל סיפורים.
6. כל אחד יכול ליצור בדמיון את הערפד המושלם שלו - אם הוא ישן או לא, אם הוא חולם או לא, אם הוא קיים או לא. אחרי הכל, ערפדים *לא קיימים*, אומרים *ערפדה* ולא ערפדית, וזהו.
נושאים
5.8.12  (5)
4.8.12  (3)
6.8.12  (2)
לבד  (1)
קצת על יהלום

שם : יהלום
גיל (מהשינוי) : 15
צבע שער : בלונדיני בהיר
גובה : 1.75 מ'

אוהבת :
דם
להצטלם
להיות עם חברות
להיות עם החבר
להיות במחשב
לראות טלויזיה
לראות סרטים

שונאת :

חרם
ריבים
מכות
פרידות
נשיכות
ציפורניים מלאכותיות

קצת עליה :

היא פוטוגנית, חברותית, פופולרית, נחמדה, יפה, מצחיקה .

כוחות מיוחדים:
יודעת לשנות את הרגשות של אחרים, רואה את העתיד והעבר, יכולה להזיז דברים בכוח המחשבה.
שיחה עם אוון. 6.8.12
06/08/2012 14:27
ערפדה V^^V
6.8.12
"רציתי לדבר איתך על..." אוון אמר. "על הקשר שלנו."
קיבלתי סחרחורת. ידעתי.
"תקשיב, אוון, אם אתה רוצה לזרוק אותי - פשוט תגיד את זה!" צעקתי.
"לא! אני בחיים לא יפגע בך!"
"אז מה אתה רוצה ממני?" הסתכלתי בעיניים שלו.
"להפוך את הקשר שלנו לרציני יותר." הוא אמר.
"באמת?" שאלתי.
"באמת." הוא חייך.
"חבל," אמרתי, "כי ראיתי אותך אתמול עם אוליביה. איך רקדת מסביבה ומיששת לה את התחת. מה אתה חושב, שאני טיפשה?!" צעקתי, קמתי מהמיטה.
אוון קם והחזיק לי היד. הסתובבתי אליו. "מה?" אמרתי.
הוא נישק אותי. נתתי לו את הסטירה הכי חזקה שיכולתי (ויכולתי) ורצתי הביתה.

8 תגובות
"לבד" - כל הסיפור כאן!
06/08/2012 12:17
ערפדה V^^V
לבד
הקדמה 

שלום. קוראים לי בר. בר כהן. אתם יכולים לקרוא לי ברבי. ככה כולם קוראים לי...
אני בת 15. נולדתי ב-1.1.1998.
מהגן ילדים אהבו אותי. בנות, בנים, כולם. גם הגננות. אומרים לי שאני ילדה חכמה. אני לא חושבת ככה. יש לי עיניים ירוקות-בהירות ושער חום בוהק.
יש לי אחות קטנה שקוראים לה ספיר. יש לה צבע עיניים כמו שלי ושער כמו שלי. 
ההורים שלי גאים בנו, בי ובאחותי. גם אני גאה באחותי.
אני לומדת בבית הספר לגו"מה, שזה ראשי תיבות של לימודים גבוהים והשכלה מהירה.
אני בכיתה ט'.
אני פופולרית.
לחברה הכי טובה שלי קוראים ג'סיקה, אבל אני קוראים לה ג'סי. אנחנו כמעט כל הזמן ביחד. ג'סי אומרת לי כל הזמן שאני ושגב צריכים להיות זוג. יונתן שגב זה הילד הכי פופולרי בבית הספר – יש לו עיניים ירוקות ושער בלונדיני וגם אותו כולם אוהבים. אני דווקא חושבת שג'סי מתאימה לו. 
ים הוא ידיד שלי, ופעם הוא הציע לי חברות, כשהיינו בני שבע, ולא הסכמתי כי חשבתי שבנים זה מגעיל. היום אני מצטערת על כך. אנחנו מכירים מגיל שנה וחצי, נפגשנו בצהרון והיינו ביחד כל הזמן. אני, ים וג'סי.
אני וים עדיין ידידים קרובים. הוא כמו אח שלי.
הבנים בבית הספר מחזרים אחריי כל הזמן, אז יש לי תמיד חבר. אני נפרדת מאחד – והולכת אל השני. 
יצאתי עם שגב כמה פעמים, ואני מתכוונת להיפרד מעידו החבר שלי כדי לראות אם הוא יציע לי חברות. אם לא, תמיד יש דגים אחרים בים. בנים שנפרדתי מהם כבר עדיין ממשיכים להציע לי חברות ולפעמים אני אפילו חוזרת אליהם. בדרך כלל אני יוצאת עם הבנים העשירים או המקובלים. בחיים לא יצאתי עם מישהו כמו איתי לוגרמן, שהוא לא יותר מדי פופולרי ולא יותר מדי עני. 
אני אוהבת את החיים שלי. להורים שלי יש קאנטרי קלאב ואנחנו תמיד עושים שם מסיבות, בת מצוות וכאלה... משלמים להורים שלי המון כסף אז אני עשירה ויש לי בית מושלם וחדר מושלם.
אבל לא כל החיים שלי מושלמים...

זרקתי לפני כמה דקות את עידו והוא קיבל את בקלות. כולם מקבלים את זה בקלות כי כל חודש אני מחליפה חבר. אמרתי לו שאני פשוט לא חושבת שזה ילך בינינו ושאני עדיין לא מוכנה לקשר איתו. עוד יומיים אני אראה מי שלח לי בקשות חברות ואראה את מי כדי לי לאשר.
יש לנו דואר בבית הספר. שולחים פתק מקופל שכתוב עליו את שם התלמיד ומספר התא שלו, ואז כל בוקר איזה מישהו מחלק את המכתבים.
לא משהו מסובך.

~ לאחר יום ~

וואו, אתמול הלכתי לישון בשתים עשרה בלילה. דיברתי עם ים יותר משעתיים! אימא תכעס.

"בר, בואי, האוכל מוכן," אימא צעקה לי מלמטה.
"תשאירי לי אותו על השולחן, לפני חמש דקות קמתי!"
"את תאחרי להסעה. אולי תוותרי על האיפור היום?"
"בחיים לא!!" אני שונאת כשהיא מבקשת ממני לוותר על האיפור. איפור זה הדבר שהפך אותי למקובלת! ואני לא מתכוונת לוותר על האיפור.
אז אני לא אצחצח שיניים. אף אחד לא ישים לב.
שמתי סומק והכנסתי את תיק האיפור לתיק. לקחתי גופייה ומכנס ולא אכפת לי אפילו שהם לא מתאימים. אין אף אחד בבית הספר שיעז לשפוט אותי. הוא מסתכן בנידוי חברתי עד שאני אסיים ללמוד.
ירדתי למטה ושתיתי בשתי לגימות את הקפה שלי. אכלתי מהר את הטוסט וראיתי שאם אני לא אצא עכשיו ואתחיל לרוץ אני אפספס את הנסיעה.
נתתי נשיקה לאימא ולספיר ויצאתי מהבית.
ראיתי את הפורשה הצהובה של ים ונפנפתי ביד.
"ים!" צעקתי, "תעצור!!!"
למזלי, הוא עצר. יואו, יכולתי לפספס יום לימודים ולהסתכן בלוקר מפוצץ בקשות חברות מחר.
נכנסתי למושב שליד הנהג. "תודה ים, הצלת אותי!" אמרתי לו.
"אה, זה כלום. תודי לי אחר כך, במעשים. את יודעת שאני לא אוהב מילים."
ים הוא שכן שלי. וגם ידיד. אני לא כל-כך אוהבת לנסוע איתו בפורשה כי אז כולם חושבים שאנחנו זוג. ואסור שזה יקרה, לא עכשיו. אבל זה היה מצב חירום.
"מה שתגיד."
"את יודעת, אני ממש לא אוהב שאת אומרת לי את זה." הוא אמר.
"טוב..."
"לא, זה ממש לא טוב!" הוא כמעט צעק. "זה מעצבן אותי, את יודעת? אני לא אחת מהחברות הפקאצות האלה שלך, בר," הוא קרא לי בר. הוא ממש כועס.
"אני חבר שלך."
עכשיו התרגזתי.
"סליחה?! מי אמר שאתה החבר שלי? אני לא יוצאת איתך!" עכשיו אני זו שצעקה.
"התכוונתי לחבר. לא לבן-זוג. או שאת מעדיפה לקרוא לי ידיד."
"לא, ים! אתה חבר שלי," ניסיתי לפייס אותו, "לא ידיד שלי. פשוט חשבתי שהתכוונת לבן זוג, ואתה יודע שאף אחד לא קובע בשבילי."
"יופי. זה עוד דבר שאני שונא בך – את חושבת שאת מלכה. שאת מלכת בית הספר, שאף אחד לא אומר לך מה לעשות, מתי לעשות, איך לעשות ומה לעשות. את חושבת שאני מכובדת יותר מראש הממשלה." אאוץ'.
"אל תגזים," אמרתי.
"אל תדברי אליי ככה." הוא אמר ולאחר חמש דקות של שתיקה הגענו לחניון.
"דרך אגב," הוא אמר, "את ממש יפה היום."
הוא אמר שאני יפה ושמתי רק סומק. ים תמיד אומר לי את האמת. גם אם הוא לא רוצה. וזה אומר שסתם סחבתי את התיק איפור. אולי אני אשים קצת צללית, פודרה וטיפה מייק-אפ כדי לכסות את פצעוני הבגרות, וגם, וגם-
"שלא תחשבי על זה אפילו." שמעתי אותו אומר.
"מה?" הופתעתי. איך הוא יודע על מה אני חושבת?
"מה ששמעת. אני אומר לך שאת יותר יפה בלי כל האיפור והשטויות. אל תהרסי את זה."
"אוקיי... נתראה בארוחת צהריים?" שאלתי.
הוא לא ענה.

הגעתי ללוקר ופתחתי אותו בזהירות. קיבלתי עשרים בקשות. זה קצת לעומת מה שקיבלתי בחודש הקודם.
ג'סי התקרבה אליי.
"וואו! את ממש יפה הבוקר! במה השתמשת אתמול בלילה? אמרת לי שאת עייפה, אני לא מאמינה שקנית קרם חדש ולא אמרת לי!" היא התחילה לדבר. אם אני לא יעצור אותה עכשיו, זה לא ייגמר.
"לא, פשוט קמתי מוקדם מאוד הבוקר אז לא שמתי איפור." אמרתי לה וגלגלתי עיניים.
"אל תשימי עוד איפור בכלל. אולי רק טיפה מייק-אפ ל
הסתיר את הפצעונים ואודם אדום חזק שיתאים לריסים שלך." היא אמרה והמשיכה לספר לי מה הפסדתי.
הלכנו לשבת בספסל הקבוע שלנו מתחת לעץ הכי עתיק בבית הספר (ויש הרבה כאלה) ואז ניקי שיילוט וסוואנה גלאב התיישבו איתנו. עברנו על הבקשות חברות, וזרקנו את הבקשות של אלה שאין להם סיכוי. אחר-כך זרקנו את הבקשות מהילדים שאני לא מכירה בכלל, ונשארו לנו בקשות של חמישה בנים:

1.עידו סינו
2. גל אמגו
3.טיילור כורטי
4.כריסטיאן בי
5. גיא סילו

"אומרים שכריסטיאן מאוד עשיר, אתן יודעות?" אמרה ניקי. "את צריכה לאשר אותו."
"אני בכלל לא ראיתי אותו בבניין של כיתות ז', את יודעת?" צחקתי. "אין סיכוי שאני יאשר אותו. הוא קטן ממני!"
"או שלא. ראיתי אותו בכיתה י'3 כשאחת המורות בקשה ממני ללכת לשם להחזיר את התיק שלה. המורה בדיוק נתנה לו לדבר והוא ממש ממש חתיך. חוץ מזה, ילד בכיתה י'. את הולכת להיות פופולרית כמו שלא היית אף פעם!" אמרה סוואנה.
"אוקיי, בואו נשים אותו בצד בינתיים." אמרה ג'סי.
שמנו את הבקשה שלו בצד והמשכנו.
"עידו סינו? זה לא הילד הכי עשיר בבית הספר?" תהתה סוואנה.
"אני חושבת שכן, אבל הוא אחד הבנים הכי לא מקובלים. הוא הולך לפח!" אמרתי וזרקתי את הבקשה שלו לפח, ביחד עם עוד כל הבקשות.
אחרי התלבטויות ארוכות וקצת ריבים, נשארו לנו כריסטיאן בי וגיא סילו.
"תלכי על גיא. עשיר ופופולרי. הוא מושלם בשבילך!!" אמרה ג'סי. אני דווקא חתרתי לכיוונו של כריסטיאן...
"כריסטיאן הוא גם חתיך, גם פופולרי והוא גם גדול ממך. יש לו יותר ניסיון חיים ואם תהיו ביחד אף אחד לא יעז לחשוב עלייך משהו רע." אמרה ניקי.
"כן, ניקי צודקת!" אמרה סוואנה ולבסוף החלטנו לענות לבקשה של כריסטיאן.
הלכתי למזכירות וביקשתי את מספר הלוקר של כריסטיאן.
המספר הוא 745.


לקחתי דף וכתבתי עליו:
" כריסטיאן בי, שלום!
ראיתי שביום ראשון שלחת לי פתק ובו הצעת חברות. החלטתי לקבל את הצעת ולהיות בת-הזוג החדשה שלך. בוא לביתי, ברחוב היהלום 35, בשעה 16:30. 
באהבה, בר כהן."

הוא בטח ישתגע כשהוא יראה את הפתק.
כך עבר היום וגמרנו ללמוד להיום.

"ים, חכה לי!" צעקתי לו כשראיתי את התיק שלו מתרחק ממני. רצתי אליו ומשכתי לו את התיק.
"אה, אופס, חשבתי שאתה חבר שלי. מצטערת," אמרתי.
"היי, את לא בר כהן?" הילד אמר.
"כן, זאת אני. מי אתה?" צחקתי.
"שלום," הוא הושיט לי יד, "קוראים לי כריסטיאן בי."
"כריסטיאן! נחמד סוף כל סוף לפגוש אותך!" הסמקתי. "שלחתי לך פתק לתא, בנוגע לפתק שאתה שלחת לי..."
"כן, קיבלתי אותו. אולי אני אבוא אליך עכשיו במקום בארבע וחצי?" הוא שאל.
"לא, מצטערת. אני צריכה לשמור על אחותי הקטנה ולהכין לנו אוכל. אתה סתם תפריע." צחקנו.
"אז בסדר, נתראה בארבע וחצי?"
"כן, ביי!"
הלכתי לכיוון הבית שלי. לפתע הרגשתי שמשהו מושך לי את התיק. זה היה ים.
"שלום ברבי!" הוא אמר.
"ים, הבהלת אותי!"
"סליחה. נו, אז קיבלת את הפתק ששלחתי לך ללוקר?"
"לא. שלחת לי פתק?"
"כן. את יודעת, בקשת חברות וכל זה..."
"אה, באמת? לא ראיתי כלום, מצטערת!"
"אה, לא נורא. את תפוסה?" הוא שאל בעיניים סקרניות.
"מצטערת." השפלתי את עיניי.
"אה, לא נורא. ההורים שלי לא בבית. אני יכול לבוא אלייך עכשיו?"
"ברור! אתה חבר שלי. וגם שכן שלי."
ככה הלכנו וצחקנו כל הדרך הבייתה.
כשהגענו הוא התחיל להכין לנו אוכל. ספיר עוד לא חזרה מבית הספר.
נשכבתי על הספה.
"נו, אז אתה עדיין לא תפוס?" צחקתי. "חתיך כמוך צריך להיות תפוס וחצי!"
"חחח, לא. אני לא מוצא אף אחת שאני מחבב והיא פנויה. אבל שטויות, רווקים שולטים!"
התגעגעתי לזמנים האלו, שהיינו צוחקים, עושים שטויות, ושום דבר לא היה מפריע לנו...
קמתי וחיבקתי אותו.
"אז מי החבר החדש שלך?" הוא שאל.
"אל תהרוס אחד האווירה." אמרתי לו.
הוא החזיק את הפנים שלי בשתי ידיו. הסתכלנו זה בעיניים של זה. הסתכלתי על עיניו הכחולות-עמוקות ועל השער החום עם הברק. עצמתי עיניים. הוא קירב את פניו אליי, ולאחר מכן הוא נישק אותי. נשיקה אמיתית, בין שני אנשים שמכירים המון זמן ורק עכשיו הם גילו שהם צריכים להיות ביחד. התענגתי על הרגע. הוא ניסה להשתחרר, אבל לא נתתי לו. התנשקנו חצי שעה בעמידה ואז נשכבנו על הספה. שכחתי מהכל, מהפגישה עם כריסטיאן, מספיר שאמורה להגיע, מהאוכל על הגז...
הוא ניסה להתנגד. ואז כריסטיאן דפק בדלת..
פתחתי לו את הדלת.
"היי," אמרתי.
"היי, מה קורה?"
"הכל טוב. תכיר את ים, חבר שלי. כאילו לא בן זוג, חבר כזה. ידיד."
"היי, גבר, מה קורה," ים אמר והלך הבייתה.
"סליחה שאיחרתי. הסיר על הגז, את יודעת?" אמר כריסטיאן.
"זה בסדר. אוי! שחכתי לגמרי מהמרק!" רצתי לכבות את הגז. "תגיד, אני יכולה לקרוא לך כריס?"
"ברור! איזו שאלה!" הוא צחק. גם אני צחקתי.
"איך קוראים לאחותך הקטנה?"
"ספיר."
"איזה שם יפה!"
"תודה, אני בחרתי."
"הוא מושלם."
"מי?" הסמקתי.
"השם. וגם החבר שלך."
צחקנו. 
"רוצה מרק?" שאלתי.
"כן, תודה." הוא אמר והוצאתי לנו קעריות וכפות.
"בר," 
לא עניתי.
"בר?"
"אה, מה? סליחה, אני לא רגילה שקוראים לי בר. אני מעדיפה שתקרא לי ברבי." אמרתי.
"סבבה." הוא צחק. "אז, ברבי, למה בחרת לאשר את בקשת החברות שלי? את אפילו לא מכירה אותי." 
הוא צודק. "ראיתי אותך כמה פעמים בבית הספר. אני יודעת שאתה עשיר, אתה חתיך, אתה פופולרי.. זה מה שאני מחפשת בבנים."
"באמת? את הראשונה שאמרה לי את זה."
"וואלה..."
"כן, כולן אמרו שהן חושבות שהאופי שלי מדהים. שאני נחמד, מצחיק, חמוד, רומנטי.... את הראשונה שאמרה לי שבגלל שאני פופולרי אני חבר שלך."
אאוץ'.
"באמת?"
"כן, באמת."
"וזה מוצא חן בעיניך?" שאלתי.
"לא."
לא טוב. אם הוא יזרוק אותי אני אמות.
"אבל את אוהבת אותי?"
"אני לא מכירה אותך. איך אני אדע אם אני אוהבת אותך?"
"אז את אומרת שאת לא אוהבת אותי."
"כנראה..."
"אז למה את חברה שלי?"
"כי..." התלבטתי מה להגיד לו. חיממתי את מצב העניינים כבר יותר מדי, אני צריכה להרגיע. "כי..."
"כי מה? זה נותן לך ביטחון עצמי? יותר פופולריות? כי מה?"
"לא יודעת." השפלתי מבט.
"אני אלמד אותך למה את חברה שלי." זה קצת הפחיד אותי.
הוא חיבק אותי מאחורה ונשענתי על הכתף שלו. הוא סובב את הגוף שלי אליו, הסתכל לי בעיניים ולחש, "אני אלמד אותך מה זאת אהבה. כמו שעשיתי לכל שאר הבנות."
"אוקיי..." אמרתי. הוא מוזר.
אכלנו את המרק והוא התחיל לספר לי על עצמו,סיפרתי לו קצת על עצמי והשיחה התגלגלה עד השעה שש בערב.
"תקשיבי, אני צריך ללכת.." הוא אמר.
"טוב.. נתראה מחר?"
"ברור!" הוא אמר ונתן לי נשיקה במצח.
התקשרתי לג'סי.
"ג'סי? היי זאת ברבי. כריס בא אליי בארבע וחצי והוא הלך עכשיו. הוא נתן לי נשיקה על הלחי ואז הוא הלך ודיברנו איזה שעה וחצי אבל לפני שהוא בא ים היה אצלי ואת לא מאמינה מה קרה איתו!!" דיברתי מהר והייתי על סף בכי.
"וואו, ברבי, תרגיעי, לא קרה כלום! מי זה כריס בכלל?" 
"כריסטיאן, מטומטמת. וזה ממש לא כלום! אני וים התנשקנו." 
זהו. אמרתי את זה. לא שמעתי תגובה מג'סי.
"אתם מה?!" היא צעקה. "אתם התנשקתם?! ועכשיו את אומרת לי את זה?!"
"את באמת מאושרת מזה? זו הייתה נשיקה מסוג הנשיקות שנשכבים בהם על הספה ומתנשקים בערך שלוש שעות בלי לשים לב בכלל!" כעסתי עליה. איך היא מאושרת? "ואני גם יוצאת עם כריס, אם שכחת. והוא כמעט תפס אותנו!"
"אה."
אה. זה מה שהיה לה לומר!
"מה אני צריכה לעשות? אני לא יכולה לזרוק את כריס, כי אז אני אצא מטומטמת. ואני בכלל לא בטוחה שהוא רוצה שנהיה ביחד." התחלתי לבכות. מזל שלא שמתי איפור היום.
"מי זה הוא?" שאלה ג'סי.
"ים."
"את רוצה שאני אשאל אותו? אל תדאגי, אני לא אומר לו שאת שלחת אותי. ואני לא אשקר, כי את באמת לא שלחת אותי!"
"תעשי מה שאת רוצה. העיקר שהכל יהיה בסדר." אמרתי וניתקתי את השיחה.
הלכתי לחדר שלי ובכיתי על המיטה.
"ים, אני אוהבת אותך."
לחשתי. ים הופיע בחלון מול החדר שלי.
"שלום, ברבי." הוא אמר.
"היי."
"למה את בוכה?"
"ככה."
"אוקיי. אני יכול לדבר איתך על מה שקרה בצהריים?"
"כן. בדיוק רציתי לדבר איתך על זה."
"טוב, אני בא."
אחרי חמש דקות ים כבר היה אצלי בחדר.
"ים, תבין, אני לא מצטערת על הצהריים."
"אה."
עוד פעם 'אה'. אנשים לא יודעים לדבר?!
"את יודעת מה?" הוא אמר והסתכל לי בעיניים, "אני גם לא מצטער."
"יופי?" לא היה לי מה לומר.
"אני נהניתי. ואני לא מצטער על אף רגע שביליתי בו איתך. אני נהנה להיות איתך – לדבר איך, לשתוק איתך, לצחוק איתך, לאכול איתך – רק איתך. רק את. אבל זה לא ילך בינינו, נכון? כל המשפט הזה סתם בזבוז שיעלה אחר כך לאינטרנט ואני אהיה מנודה ואת לא תדברי איתי כי הפופולריות שלך יותר חשובה." הוא שם את ידיו על פניו.
"לא, ים. זה יכול להיות בינינו. והשיחה הזאת לא תעלה לפייסבוק. אף אחד חוץ מאיתנו לא ידע על זה. הפופולריות שלי לא חשובה לי יותר ממך. לא אחרי שאמרת את זה."
הוא קם וניגש אליי.
"באמת?" הוא שאל.
"באמת." כן. אני בטוחה.
הוא חיבק אותי.
"למה אתה לא מנשק אותי?" שאלתי. זאת הייתה טעות.
"את רוצה שאני אנשק אותך?" הוא היה מופתע.
"כן." אמרתי. "כן. אני אוהבת אותך." וזה היה המשפט שהרס את חיי החברה שלי. כמעט.
ואז הוא נישק אותי. נשיקה אמיתית. אמיתית לגמרי. אף אחד לעולם לא נישק אותי ככה.
אחרי שעה דיברתי עם כריסטיאן ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל אני לא יכולה להיות איתו כי אני לא אוהבת אותו.
"היי כריס," אמרתי.
"ברבי! מה קורה? למה התקשרת?" הוא שאל.
"תקשיב, אני מצטערת שזה בטלפון, ובחיים לא עשיתי את זה, אבל אני חושבת שזה לא ילך בינינו. אני מאוהבת במישהו אחר."
"אוקיי..." הוא אמר. "אבל, בואי נישאר ידידים, בסדר?"
"ברור!" אמרתי וניתקתי את השיחה.

"מה, נפרדת ממנו?" ים צחק.
"כן.." התחלתי לצחוק.
"את היית חברה שלו בקושי יום אחד, וכבר נפרדתם?!"
"כן!" צחקנו ביחד.

בבוקר למחרת ~

קמתי בבוקר, מספיק מוקדם בשביל להתאפר הכי יפה שבעולם. כלומר, סומק וליפגלוס. כמו שים אוהב אותי. הרגשתי בעננים!
נסעתי בפורשה הצהובה של ים והתנשקנו ברכב.
צחקנו הרבה ביחד. הייתי מאושרת!
הייתי בטוחה שהיום הזה לא יהיה גרוע.
באתי לשים את התיק בלוקר וג'סי הגיעה.
"ברבי, מה עובר לך בראש?!" היא כעסה.
"מה קרה?" שאלתי.
"אם לא תתקני את הטעויות שלך מהר, את תהיי מנודה."
"מה קרה?" שאלתי שוב.
"את יודעת שאתמול, אחרי שדיברת איתי, הטלפון שלך היה פתוח וחצי שכבה הייתה אצלי בבית? ודיברתי איתך על רמקול, ואז כולם שמעו את הנשיקות שלך עם ים. צחקו עלייך. ואני סגרתי את השיחה מהר כי אני חברה טובה, ואז כולם כעסו עליי. המעמד שלנו ירד."
"אוי ואבוי, באמת? מה אני יעשה?!"
"תגידי להם שזה היה בצחוק. תזרקי את ים! תגידי לכולם שרק שיחקת בו על האצבע הקטנה שלך. תשקרי!" היא עוד פעם צעקה.
"אני לא יודעת אם אני רוצה לשקר..." 
פתחתי את הלוקר שלי וכמה פתקים נפלו על הרצפה.
הם היו מניקי שיילוט, סוואנה גלאב עוד כמה ילדים וים.
ים כתב לי:
"ברבי היקרה
אני לא מצטער על אף רגע מאתמול, כבר אמרתי לך. אני רוצה לדעת אם עכשיו אני מספיק טוב בשבילי. את יכולה להתקשר אליי? 

באהבה למרות הכל, ים ! "
התקשרתי אליו.
"ים?"
"כן, ברבי?"
"תקשיב, בנוגע לפתק ששלחת לי…"
"כן, אני מעדיף שתתעלמי ממנו. זו הייתה טעות."
"ים, תקשיב… אני לא מוכנה להיות איתך בקשר. לא בקשר רציני. אני מעדיפה שנהיה ידידים. בסדר?"
"טוב, אם זה מה שאת רוצה…"
"ביי." אמרתי וניתקתי את השיחה.
החלטתי לשמור על הפופולריות שלי, והתחלתי לכתוב פתקי תשובה לכולם.
"נו, מה החלטת?" ג'סי שאלה אותי.
"אני חוזרת לכריסטיאן." אמרתי וחייכתי.
"ווהו! חזרת אלינו!" היא קפצה.
התקשרתי לכריסטיאן.
"כריס?"
"ברבי! טוב לשמוע אותך. מה את צריכה?"
"לדבר איתך."
"כן, את זה אני מבין. על מה רצית לדבר איתי?"
"תפגוש אותי בקיוסק. עכשיו."
"אבל עוד חמש דקות יש צלצול!"
"תבריז." אמרתי וניתקתי את השיחה. "ג'סי, תגידי למורה שאני לא מרגישה טוב אם ישאלו איפה אני. סבבה?"
"סבבה." היא אמרה והלכה לכיתה.
הלכתי לעבר הקיוסק. ראיתי את כריס בדרך.
"כריס, תקשיב, נכון אתמול?... בוא נספר לכולם שזו הייתה בדיחה. שלא קרה כלום ביני לבין ים. שאתה ואני התנשקנו אתמול. שאנחנו בעצם ביחד ושכנעת אותי לעבוד על כולם. בבקשה." התחננתי.
"ברור, בכיף!" הוא חייך. אף פעם לא שמתי לב לשיניים הלבנות שלו.
"יופי."
"אולי נבריז מבית הספר? בואי אליי הבייתה!" הוא אמר.
"יאללה!" אמרתי. "אני רק הולכת לארגן את הדברים שלי. נפגש בשער עוד חמש דקות?"
"כן." הוא אמר וכל אחד הלך לדרכו.
אחרי חמש דקות נפגשנו והלכנו לעבר הבית שלו. 
אחרי שהלכנו בערך 10 דקות הגענו לווילה לבנה לגמרי, עם מרפסת גדולה מקדימה ועמודי שיש. מסביב לבית היה דשא והרבה שיחים ירוקים בצורת מלבן, בתור גדר. כלב קטן וחמוד היה קשור למלונתו הגדולה והלבנה גם היא.
"וואו." אמרתי.
"בית יפה, הא?" 
"מאוד!"
"תודה," הוא אמר וצחקנו.
הוא פתח את הדלת והוביל אותי לחדר שלו. ראיתי חדר לבן – קירות לבנים, פרקט לבן, שולחן לבין, מיטה לבנה, מדפים לבנים, דלתות לבנים... הכל לבן.
"הכל כאן לבן." אמרתי.
"כן, אני מאוד אוהב לבן." הוא אמר.
"גם אני." חייכתי אליו.
ראיתי לפתע גיטרה לבנה.
"אתה מנגן בגיטרה?!" שאלתי.
"כן. כבר הרבה זמן..."
"איזה קטע! גם אני! אפשר לנגן?" שאלתי אותו.
"אם זה מה שאת רוצה."
לקחתי את הגיטרה, התיישבתי על המיטה והתחלתי לנגן.
"את מנגנת מאוד יפה." הוא אמר.
"תודה."
הוא התיישב לידי. "אפשר?"
"ברור."
הוא לקח את הגיטרה וניגן שיר שידעתי את המילים שלו. התחלתי לשיר.
"יש לך גם קול יפה."
"תודה."
"את מושלמת."
"לא נכון."
"כן נכון."
"לא נכון."
"מה שתגידי." הוא אמר. "אני חושב שאת מושלמת."
"תודה."
הנחתי את ראשי על כתפו. הוא חיבק אותי. ואז הוא נישק אותי.
הטלפון שלי צלצל.
"הלו?" שאלתי.
"בר? איפה את? תחזרי הבייתה עד השעה חמש. בסדר חמודה?" זאת הייתה אימא שלי.
"כן, אימא. ביי."
"ביי." היא אמרה. השעה ארבע וחצי.
"אני צריכה ללכת," אמרתי לכריסטיאן.
"לא נורא. היי, יש היום מסיבה אצלי בבית. רוצה לבוא?" הוא שאל.
"בטח!" 
"יופי. אז תבואי בתשע וחצי, בסדר?"
"סבבה." אמרתי והלכתי לביתי.

~ בערב ~

לבשתי חולצת סטרפלס קטנה בצבע ורוד ומכנס קצר בצבע לבן. שמתי הרבה מסקרה, אודם אדום חזק, עיפרון, סומק, מייק-אפ, צללית ופודרה, עשיתי מחליק לשער שלי ונעלתי נעלי עקב בצבע ורוד, תואם לחולצה, ואת הבושם של בריטני ספירס.
לקחתי תיק קטן בצבע שמנת-לבן ושמתי בו את הטלפון שלי, ליפגלוס ובקבוק קטן של קרם ידיים.
יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון הבית של כריסטיאן.

כשהגעתי ראיתי את רוב שכבת י', וקצת פחות מחצי מהילדים בשכבה שלי. המוסיקה הייתה רועשת במיוחד ואנשים רקדו וקפצו, דברו, צחקו, שתו...
חיפשתי את כריס. לא מצאתי אותו. איפה הוא? נכנסתי לביתו ועליתי לחדר שלו. היו שם כמה בנים ובנות שרקדו וביניהם ראיתי את כריס. הוא רקד עם ילדה אחת, ששנה שעברה ראיתי אותם מתנשקים. קפצתי על הגב שלו ונתתי לו נשיקה על הלחי.
"שלום נסיך שלי!" אמרתי.
"מה קורה?" הוא הוריד אותי מהגב שלו ישר על המיטה שלו. היה לו ריח של אלכוהול. הוא בטח כבר הספיק לשתות. הוא התחיל לנשק לי את הפנים. לאט לאט הוא ירד אל עבר הצוואר שלי, והוא המשיך משם. אחד הבנים שהיו שם הביאו לי כוס יין. שתיתי. 
איזה טעם נהדר!

לא שמתי לב מה קרה. נתתי לו נשיקה, ואז...

אני לא זוכרת.


כשהתעוררתי הייתי במיטתי, מכוסה בשמיכה עבה. ים ישב על השטיח והתבונן בי.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"הלכת למסיבה של כריסטיאן. השתכרתם מאוד והתחלתם להשתגע. הלכתי לעבר הבית של ניקי שיילוט, וראיתי אותך רוקדת בחצר של כריסטיאן. לקחתי אותך משם ואמרתי לניקי שאני לא יכול לבוא, שקרה מקרה חירום. לקחתי אותך לכאן, הכנתי לך ארוחת ערב. אכלת אותה, ואחרי רבע שעה הקאת אותה על השמיכה. ספיר כבר ישנה והוריך לא היו בבית. חיטטתי בארונות ומצאתי ציפית חדשה לשמיכה. עד שהגעתי כבר נרדמת. לקחתי ממך את השמיכה ושמתי עליה את הציפית. ואז ישנת עד עכשיו."
"מה השעה?"
"שש בבוקר."
"אה. תודה שטיפלת בי."
"הכל בשביל חברים." הוא התגרה בי.
"אל תגיד את זה."
"למה לא לומר את זה, ברבי?" הוא קם מהשטיח. "אני דואג לך, נותן לך הכל, ומה את עושה? דואגת לפופולריות שלך. נמאס לי. זאת הפעם האחרונה שאת תדברי איתי."
"לא, ים! לא! אני מצטערת."
"זה לא עוזר לי כל כך."
"אני מצטערת. מאוד מצטערת. הלוואי שיכולתי להסביר."
"את יכולה להסביר. את פשוט לא רוצה."
"נכון." הנהנתי. "אתה צודק."
"כמו תמיד." הוא התרכך. "שום דבר לא השתנה."
חייכתי. "אני אוהבת אותך."
הוא הסתכל עליי וצמצם את עיניו. "אני לא מאמין לך. כבר אמרת לי את זה פעם."
הוא יצא מהחדר שלי והלך הבייתה.
ואז הטלפון צלצל. זה היה כריס.
"הלו?" אמרתי.
"היי, ברבי, זה כריס," שמעתי קול מהעבר השני, "תקשיבי, אני ממש מצטער על אתמול... לא ידעתי שזה מה שהיה יכול לקרות."
"אני יודעת. וזה בסדר, אני סולחת לך."
"תודה. נתראה בבית הספר?"
"כן. ביי!" אמרתי וניתקתי.
עכשיו אני גם צריכה ללכת לבית הספר.
התלבשתי, צחצחתי שיניים, אכלתי והתקשרתי לג'סי.
"הלו?" אמרתי, "ג'סי?"
"כן, בר?" היא אמרה. למה היא קראה לי בר?
"קרה משהו?" שאלתי.
"אתמול בערב, המסיבה של כריס בעשר וחצי כל השכבה הייתה שם. ראו אותך."
"אוי ואבוי!"
"כן. כריסטיאן הזה הורס את הפופולריות שלך."
"אני יודעת. אבל הוא גם משפר אותה."
"מה שנכון, נכון." היא אמרה וניתקה.


~ בבית הספר ~

הגעתי לבית הספר, כולם הסתכלו עליי במבט מוזר. רק ג'סי, ניקי, סוואנה, לי ודניאל דברו איתי. מהבנים רק כריסטיאן וכמה מהחברים שלו דברו איתי.
כל השאר פשוט התרחקו.
רוב הילדים שלא דברו איתי צחקו עליי ועל מי שדיבר איתי כשהלכנו במסדרונות בית-הספר.
וזה נהפך גרוע הרבה יותר; תוך שבוע רק ג'סי, סוואנה וכריסטיאן דברו איתי.
"הם מתנהגים מגעיל!" אמרתי פעם אחת לג'סי וסוואנה.
"כן..." הן גמגמו. "תתעלמי מהם. סתם אידיוטים..."
הן לא היו בטוחות בעצמן. כאילו שהן לא רצו להגיד את זה.
"מה יש לכולם?! בסך הכל לא התנהגתי נורמלי במסיבה של כריסטיאן!!"
"ילדים לא אמורים להתנהג ככה." אמרה סוואנה.
"כן, התפרעת." אמרה ג'סי. "והעלו את הכל לאינטרנט."
"מה?!" הייתי המומה.
"כן. כריסטיאן בכבודו ובעצמו צילם אותך משתגעת והוא העלה את הסרטון לאינטרנט."
לא האמנתי למה שג'סי אמרה.
"ואנחנו היינו אצלו בבית כשזה קרה." סוואנה אמרה והשפילה את מבטה.
"אני לא כועסת עליכן." אמרתי. לא רציתי לאבד גם אותן.
"יופי," הן חייכו.







הגיע יום ההולדת שלי. קצת פחות מרבע שכבה באו אליי הבייתה, הביאו לי מתנות, נשיקות, שוקולדים...
המתנה שכריסטיאן הביא לי הייתה הכי יפה.
בפתק היה כתוב ברכות ובלה בלה בלה, ובסוף היה כתוב: 
"אוהבים תמיד, ים וכריסטיאן!"
ים וכריסטיאן? למה שניהם קנו לי מתנה?
המתנה מהם הייתה גדולה, והיה מצורף פתק החזרה. אני בחיים לא אחזיר משהו ששניהם קנו לי.
פתחתי את האריזה.
כמעט התעלפתי. 
הם קנו לי גיטרה!!!!
גיטרה חומה בהירה, בדיוק כמו שתמיד חלמתי עליה…
שניהם עמדו בפינה עם פנים מחויכים. רצתי אל שניהם וחיבקתי אותם.
"תודה," לחשתי, "זאת המתנה הכי מושלמת שיכולתי לקבל!"
הם חייכו. ים נתן לי נשיקה על הלחי וכריסטיאן נישק אותי.
לקחתי את הגיטרה וניגנתי בה.
כריסטיאן בא אליי, ושאל, "אפשר?". כמו בפעם הראשונה שהייתי אצלו.
נתתי לו את הגיטרה והוא התחיל לנגן את שיר "היום יום הולדת". כולם התחילו לשיר ואני הסמקתי.
יום ההולדת שלי היה היום הכי כיפי שהיה לי מזה שבועות.
אבל לאחר יום ההולדת שלי אף אחד לא חזר לדבר איתי. הכל היה רק הצגה שג'סי, כריסטיאן וים ארגנו כדי שאני ארגיש טוב.
בהמשך השנה כריסטיאן זרק אותי בטענה שהוא מרגיש שזה לא זה, ושבוע לאחר מכן הוא התחיל לצאת עם ניקי. מאוד נפגעתי. 
רק סוואנה וג'סי דברו איתי. וגם זה בקושי, כי זה פוגע ב"פופולריות" שלהן.
גם-כן חברות. 
חודשיים לאחר יום ההולדת שלי אף אחד לא דיבר איתי. ג'סי וסוואנה התחמקו ממני כל פעם שהתקשרתי אליהן, וים בכלל מתעלם ממני. בבקרים הייתי לוקחת את הגיטרה שכריסטיאן וים היו קונים לי, לוקחת מחברת ועיפרון ונוסעת לאיזה אחו נטוש.
יום אחד, ישבתי וניגנתי בגיטרה באמצע האחו הנטוש. הפסקתי לנגן. מחשבותיי נדדו הרחק מהמקום שבו הייתי. קמתי ממקומי, וראיתי מישהו מתקדם לעברי. הוא לבש חולצה לבנה וג'ינס ארוך.
ניסיתי לזהות את הפרצוף של מי שהתקרב אליי. לא הצלחתי.
התיישבתי בחזרה והתחלתי לבכות.
אף אחד לא מדבר איתי, אני מנודה, עושים עליי חרם, מי שהיו פעם החברים הכי טובים שלי צוחקים עליי כשאני עוברת במסדרון, לועגים לי, מסתכלים עליי במבטים מוזרים...
זה פוגע.
מי שמקודם התקדם לעברי, היה כרגע ממש מעליי.
"בר?" הוא שאל. זה היה ים.
"ים." קמתי וחיבקתי אותו. "איך ידעת למצוא אותי כאן?"
"עקבתי אחרייך. אני עוקב אחרייך כבר שבועיים. לא הולך לבית הספר, כמוך... בא לשמוע אותך מנגנת כאן, כותבת שירים, מלחינה אותם ושרה אותם... בוכה לעצמך כאן וגורמת לי לבכות גם..."
"ים..."
"בר, אם את לא רוצה שאני אהיה כאן רק תגידי. אני אלך."
"לא, ים... תישאר. בבקשה, רק תישאר. תהיה איתי." בכיתי חזק יותר. "רק שמישהו יהיה איתי."
"אני איתך. אני לא יעזוב אותך."
"תודה, ים. תודה על הכל." אמרתי וחיבקתי אותו יותר חזק.
הוא נישק את המצח שלי. “אני אוהב אותך."
הסתכלתי עליו בעיניים לא מאמינות. הוא אוהב אותי? למה הוא אומר את זה רק עכשיו?
"אני אוהבת אותך גם." זהו. אמרתי את זה בשיא הכנות.
"באמת?" הוא שאל.
"באמת באמת."
חייכנו. ואז הוא נישק אותי. נשיקה אמיתית. כמו שהתנשקנו כששאלתי אותו למה הוא לא מנשק אותי, אחרי הפעם הראשונה שכריס היה אצלי בבית.
חיבקתי אותו.
"תזכרי, אני תמיד אהיה איתך." הוא אמר.
חייכתי. הדמעות הפסיקו לרדת.

למחרת היה לי אומץ ללכת לבית-הספר. באתי עם המכונית של ים.
כולם הסתכלו עלינו במבטים מתנשאים ומופתעים כשהלכנו לכיוון הבניינים יד ביד. ג'סי שלחה לי מסרון לטלפון הסלולרי שלי.
"מה עובר עליכם?"
החזרתי לה, "אל תדברי איתי. את סתם שקרנית מגעילה. העיקר את אומרת לי: 'אני אמשיך להיות איתך תמיד'. בטח, מה שתגידי."
היא החזירה לי, "אאוץ'."
ולא שלחתי לה יותר כלום.
ילדים חזרו לדבר איתי, שלחו לי פתקים בשיעור, "מה קורה בינך לבין ים?"
התעלמתי. אני לא צריכה אותם. אני לא רוצה אותם. הכרתי בנות חדשות, כמו לי מירא, יולי ארי, אפריל שגב, אחות של יונתן...
הן נחמדות. הן חברות אמיתיות, שיהיו שם לא משנה מה. הן קבלו אותי בשמחה למרות שלפני חצי שנה צחקתי עליהן ונגעלתי מהן. אני מצטערת על הזמן הזה. 
אבל למדתי לקבל את השונה. 
למדתי שאף אחד לא מושלם. 
למדת שאני יפה גם בלי האיפור, שרואים לי את כל הפצעונים. 
למדתי שהאופי חשוב יותר מהיופי.
למדתי הרבה דברים בעודי בתיכון. 
ואני שמחה על כך.


~~הסוף~~
9 תגובות
הולכת אל אוון. 6.8.12
06/08/2012 11:45
ערפדה V^^V
6.8.12
בשתיים בלילה הלכתי אליו. 
הלכתי לאט, במהירות של בני אדם.
חשבתי. למה הוא לא עונה לי? למה הוא רוצה לדבר איתי? ועל מה? הוא רוצה להיפרד ממני? הו, אלוהים, בבקשה, רק לא זה!

לאחר מחשבות רבות וחמש דקות של הליכה הגעתי לבית של אוון. מרחוק שמעתי מוזיקה חלשה ממערכת סטריאו (יש לנו שמיעה חזקה מאוד) ולא ידעתי מאיפה מגיע הרעש. כשהתקרבתי יותר לבית של אוון שמעתי את המוזיקה מהחדר שלו.

אוון גר בבית לבד, רק הוא והרהיטים.
ראיתי אור בסלון, וערפדים שמרימים כוסות.
בעזרת הראייה המחודדת של הערפדים ראיתי שהם שתו דם מסוג O פלוס. זה סוג מאוד נפוץ, אבל הכי איכותי. אם שותים לפחות שתי כוסות מלאות של הדם הזה, מתחילים להשתכר.

התקרבתי יותר וראיתי בסלון את אוון, את סיינה, שהיא הכוסית בשכבה שלנו, את אלון, החבר הכי טוב של אוון, ואת אוליביה. האקסית שלו.
אוון ואלון היו בלי חולצה והבנות היו עם תחתונים וחזייה בלבד. הם רקדו ושתו בכוסות מיוחדות, שבני אדם שותים בהם יין.
אוון הניח את הכוס ורקד מסביב לאוליביה.הוא התחיל לגעת בה ולמשש לה את הירכיים, ואז את הגב התחתון. היא צחקה.

עכשיו באמת התעצבנתי. רצתי במהירות מטורפת לדלת ופתחתי אותה. עמדתי בוכה מול אוון ואוליביה הצוחקת.
התחלתי להתנשף. לא מעייפות ובזבוז כוח, הרגשתי כאילו כל העולם מסתובב. ורק אני נשארת במקום. הרגשתי כאילו העייפות משתלטת עליי, אחרי 15 שנים בלי שינה. אוון הפסיק לרקוד ושאל אותי אם אני בסדר.

"לישון..." מלמלתי ועצמתי עיניים. אחרי כמה שניות הרגשתי שקיבלתי בראש מכה חזקה. אבל לא היה אכפת לי; ישנתי. ההרגשה הייתה כל כך נהדרת! לחלום שוב, ולא רק בהקיץ... זה היה נהדר!
אחר כך נרדמתי לגמרי, ולא הרגשתי את הזמן עובר.

כשהתעוררתי, הייתי במיטה של אוון, ואוון היה מעליי.
"סופסוף התעוררת!" הוא חייך.
"תתרחק ממני." אמרתי בקול קר.
"למה? מה קרה?" הוא לא הבין.
"ראיתי אותך עם אוליביה! תתרחק ממני!" צעקתי.
"למה להתרחק ממך?" הוא דבר בשקט. "אני אוהב אותך."
"תתרחק ממני." המשכתי בשלי.
"תקשיבי, השתכרנו! הוא התחיל להשתגע.
"לא אכפת לי. תתרחק ממני." הקול שלי היה קר ונוקשה.
"למה?" הוא חזר על המילה הזאת שוב ושוב.
"כי אני לא יכולה להתרחק ממך." אמרתי. "על מה רצית לדבר איתי?"
דמעות עלו בעיניי.

"רציתי לדבר איתך על..."
________________________________________________________________________________

3 תגובות וממשיכה P:
5 תגובות
חזרתי הביתה. אוון בצרות! 5.8.12
05/08/2012 22:46
ערפדה V^^V
5.8.12
לפני כמה דקות הגעתי הבייתה. העברתי את כל 5 התיקים שלי עם כל הדברים.
אימא לא הבינה למה באתי עם כל התיקים.

"יכולת לבוא רק עם עצמך, ולחזור לקורס בבוקר!" היא אמרה לי.
"עכשיו את אומרת לי את זה."
" לא שאלת אותי מקודם. בטח שאני אגיד לך את זה!"
"טוב, די. אני נשארת כאן. אני לא חוזרת לקורס."
"את תצטרכי לקבל שיעורים פרטיים שנה הבאה!" אימא הזהירה אותי.
"עם אוון? באמת! זה יהיה כזה אדיר!" חייכתי.
הכרתי את אוון כשהוא לימד אותי שיעורים פרטיים למתקשים.
"עם מורה אחר. יותר טוב מאוון." אימא אימה עליי. נו באמת !
"או-קיי.." אמרתי והלכתי לחדר שלי לפרוק את התיקים.

~ לאחר 5 דקות ~

גמרתי לסדר את כל התיקים, והתקשרתי לאוון מהסלולרי שלי. אני מקווה שהוא יענה לי.

צלצול אחד... צלצול שני... צלצול שלישי... צלצול רביעי... לא דואגת. הוא תמיד עונה בצלצול החמישי. צלצול חמישי... נו, אז הפעם הוא לא ענה בצלצול החמישי. צלצול שישי... צלצול שביעי.. זה מתחיל להיות מוזר. 
ניתקתי.

זהו. אני הולכת אליו לראות מה הבעיה שלו.
2 תגובות
מחליטה לברוח. 5.8.12
05/08/2012 22:21
ערפדה V^^V
5.8.12
זהו. החלטתי לברוח.
אז....
לפני כמה דקות חזרתי מהציד והבאתי איתי 5 בקבוקים גדולים של דם.
הפעם הצלחתי לצוד איזו בחורה צעירה. דם מסוג A מינוס. הסוג שאני הכי אוהבת !

עברו 5 דקות. התיקים ארוזים. נשאר רק להעביר אותם.
זה יהיה מסובך. 
יש לי 5 תיקים גדולים וגוף אחד. אני חושבת להעביר 3 תיקים לאמצע הדרך, ואז את 2 התיקים הנותרים, להגיע איתם עד הבית ולחזור לקחת את 3 התיקים.
כן, זה מה שאני יעשה .


2 תגובות
אני משתגעת ! 5.8.12
05/08/2012 21:37
ערפדה V^^V
5.8.12
אני משתגעת !
אני לא יודעת מה אוון רוצה לומר לי !
אני חושבת לברוח חזרה הבייתה.
זה לא כזה נורא, בהתחשב שאני ערפדה ואני מהירה. כבר צדתי ואני שבעה, וליאן הוציאה ממני את השומן.
אני חייבת לדעת מה הוא רוצה ממני.
אני חושבת ברצינות לברוח.
ללכת למלא כמה בקבוקוני דם, לארוז את התיקים שלי ולברוח.
ככה סתם, בלי לומר לאף אחד. פשוט לברוח !

כדאי לי ?
1 תגובות
כל מה שאתן רוצות לדעת על ערפדים :>
05/08/2012 19:56
ערפדה V^^V
היי בנות ..
אני אכתוב לכן כמה דברים על ערפדים לפי ספרי דמדומים ויומני הערפד. אחרי הכל, ערפדים לא באמת קיימים.

1. ערפדים לא ישנים.
2. ערפדים הם החיה המסוכנת ביותר בעולם.
3. לפי ספרי דמדומים :
כדי להשתנות לערפד צריך שארס של ערפד יגיע ללב שלך ויתפשט בגוף. 
לפי יומני הערפד :
כדי להשתנות לערפד, צריך למות תוך כדי שדם של ערפד נמצא לך בגוף. 
4. ערפדים שותים דם של בני אדם. לפי יומני הערפד ודמדומים, הם יכולים לשתות גם דם של חיות, אבל זה לא מספיק טוב. כמו שבן אדן יאכל רק טופו.
5. לפי דמדומים :
לערפדים מסוימים יש כוחות. בדמדומים של ערפדים שרואים את העתיד, שולטים במים, גורמים להזיות, גורמים לכאב, גורמים לשיתוק, גורמים לזרם, יכולים להראות לך את הזיכרון.
לפי יומני הערפד :
אם יש כמות מסוימת של דם בגוף שלה, אפשר לגרום לאנשים אחרים לעשות דברים, אפשר להפנט אותם ולמחוק להם את הזיכרון, לשנות צורה לחיות. אבל ככל שעושים דברים קשים יותר, כמו לשנות צורה, אז יש יותר מגבלות. ערפדים בצורת חיות לא יכולים לעבור מעל מים זורמים.

יש לכן עוד שאלות ? תכתבו בתגובות ואני יעלה עוד פוסט (-;
6 תגובות
היום שלי 5.8.12
05/08/2012 19:49
ערפדה V^^V
5.8.12
בלילה התכתבתי עם חברה שלי מהבית ...
אני ממש מתגעגעת אליה .
דיברתי עד חמד בבוקר בערך ואז שכבתי על המיטה (חוזרת - ערפדים לא ישנים. חייבים מקום כלשהו לשכב) וחשבתי על אוון. הוא רוצה להיפרד ממני?!
מקווה שלא. כבר תכננתי את שמלת החתונה שלי 3>

בשמונה וחצי הלכתי להתארגן. הגעתי לכיתה בתשע בערך ולמדנו כל היום. בכלל לא התייחסתי למה שהמורה אמרה. מה אכפת לי בכלל מ.... מה היה הנושא שלמדנו ? לא חשוב . חשבתי רק על אוון . ניסיתי להתקשר אליו, והוא לא ענה . בטח הלך לצוד .

למדנו עש שלוש בערך, ואז הלכתי לחדר ושתיתי בערך חצי בקבוק מהדם סוג AB פלוס שאימא הביאה לי.

עדיין הייתי רעבה, אז רצתי לאחת הסימטאות בעיר וחיכיתי שיעבור שם מישהו. אחרי שעה וחצי בערך סופסוף עבר שם מישהו, וזה היה איש שמן לגמרי. בקושי הצלחתי למצוץ דם, רק שומן. כשהפה שלי התמלא שומן  ירקתי הצידה. מלא שומן נכנס לי לבטן! איכס. 
בגלל כל השומן עליתי 2-3 קילוגרמים, והאיש הזקן רק הוריד איזה 10 ק"ג.
אני אבקש מליאן שתוציא את זה ממני.

עוד מעט אני חוזרת לכיתה ללמוד. אוף!
1 תגובות
חחחח הצחקת אותי. ממתי ערפדים ישנים?!
05/08/2012 19:20
ערפדה V^^V
5.8.12
היוש (-;
בפוסטים הקודמים היו בנות שכתבו שערפדים ישנים.
כפרות, ערפדים ממש *לא* ישנים.
ערפדים זה *לא* כמו עטלפים.
ערפדים *לא* ישנים בארונות קבורה (איכססס!) וערפדים הם *לא* כמו עטלפים, אנחנו לא חולמים וזה .. רק בהקיץ !
לא ראיתן דמדומים ?!
ערפדים *לא* ישניםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם !!
WTF .
ולפי מה אתן חושבות שערפדים ישנים ?!
21 תגובות
המכתב מאוון :/
04/08/2012 21:11
ערפדה V^^V
4.8.12
אימא שלי באה לבקר אותי והיא הביאה לי כמה דברים. היא הביאה לי 3 בקבוקי דם מסוג O, A מינוס ו B מינוס. בנוסף לבקבוקים, היא הביאה לי פתק. היא אמרה שזה מאוון.
או-או .

במכתב לא היה כתוב הרבה,
רק :

' היי יהלום 3>
אני צריך לדבר איתך .
 
                            אוון . '

זה לא טוב. 

אוף, כיבוי אורות!

סתם . אני ערפדה. אנחנו לא ישנים!
5 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קצת על אוון

שם : אוון
גיל (מהשינוי) : 16
צבע שער : חום
גובה : 1.79 מ'

אוהב :
דם
סרטי אימה
ללמוד דברים חדשים
לנשוך
לבלות עם חברים
לבלות עם יהלום

שונא :
ריבים
מכות
ללמוד
פרידות
להסמיק

קצת עליו :

אוון הוא החבר של יהלום. הוא השתנה שנה לפניה. הוא לא כל כך אוהב דם של בני אדם, מעדיף לשתות דם של חיות.
הוא אוהב לצחוק, הוא מצחיק וציני. הוא יודע להיות רציני כשצריך. הו אוהב את הים. הוא אוהב לשחות.

כוחות מיוחדים:
יודע לקרוא מחשבות ורגשות.